פסק-דין בתיק ע"פ 4988/08

השופט א' א' לוי

           המשטרה מצהירה כי לא תעשה שימוש מסוים בראיה הנמסרת לה בהסכמה, אולם פועלת בניגוד לאותה הצהרה ועושה שימוש בראיה זו לצורך הרשעתו של מוסרה. האם על ראיה זו להיפסל? ומה יהא דינן של ראיות נוספות שהושגו מכוח ובעקבות אותה הפרה? אלו הן השאלות המונחות לפתחנו בערעור זה.

הרקע והאישומים

1.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירות מין חמורות שבוצעו במספר מתלוננות, בארבעה אירועים נפרדים. במוקד הערעור עומדת שאלת קבילותה של ראיית DNA אשר הובילה למעצרו של המערער, ושלכאורה די היה בה כדי לסלול את הדרך להרשעתו במרבית האישומים שיוחסו לו. ראיה זו הופקה מדגימת רוק שניטלה מן המערער בהסכמתו, במסגרת מדגם שערכה המשטרה במהלך חקירת תיק רצח שאינו מענייננו. מטרת המדגם היתה לבחון קשר אפשרי של "מתנדבים" - נדגמים שאינם חשודים - לעבירה הנחקרת, כאשר למשטרה לא היה קצה חוט לפענוחה. מבחינה נורמטיבית פרקטיקה זו מוסדרת בפרק ו' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק החיפוש"), המסדיר את סמכויות החיפוש של המשטרה במי שאינו חשוד. כנדרש בחוק, קודם לנטילת הדגימה הובהר למערער כי לא ייעשה בה שימוש מלבד הנדרש לחקירת תיק הרצח. אלא שבאופן מקרי נתגלתה התאמה בין פרופיל ה-DNA של המערער שהופק מן הדגימה, לבין פרופיל DNA שנאסף ונבדק בידי חוקרי המחלקה לזיהוי פלילי בשלוש מזירות האירועים נושא ערעור זה. בעקבות הגילוי, ולאחר התייעצות עם הגורמים הרלבנטיים במשטרה, הוחלט להגיש כתב-אישום נגד המערער ולבקש את מעצרו. 

2.        בכתב-האישום תוארו ארבעה אירועים נפרדים המקיימים יחד את המסכת העובדתית שבבסיס הרשעתו של המערער:

           באירוע הראשון הואשם המערער בעבירה של מעשה מגונה בפומבי שביצע בגופו תוך שהוא מציץ לדירה בהרצליה. לאחר שלמקום הגיעו שוטרים שהוזעקו על-ידי שכנה שחזתה במעשים, ניסה המערער להימלט תוך שהוא משליך כסא לעבר אחד השוטרים ודוחף אותו באופן שגרם לו חבלה. בעקבות כך, הואשם המערער גם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

           בשלושת האירועים הנוספים (אישומים 2-4 בכתב-האישום) יוחסו למערער אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות וכן מעשה מגונה. בנוסף, הואשם המערער בעבירות שונות שעבר אגב ביצוע עבירות המין בקורבנותיו - הדחה בחקירה, שוד והתפרצות למקום מגורים. במקרה אחד הציג עצמו המערער בפני המתלוננת כאיש משטרה המבקש לראות מה תוכן השקית שבידה, ותוך כדי כך תפס בחולצתה וגרר אותה לאזור חשוך בגן ציבורי סמוך, שם ביצע בה מעשי סדום, ולאחר מכן נטל ממנה את ארנקה. במקרה שני, התקרב המערער אל המתלוננת - קטינה בת 15 - מאחור, בעת שצעדה לביתה דרך חורשה, ואנס אותה תוך השמעת איומי רצח. במקרה השלישי, הציץ המערער לדירה בה שהתה המתלוננת בגפה, הכה בתריס שבחלונה ואף הכניס את ידו דרכו, במטרה להפחידה שתעשה כדבריו, תתפשט ותאונן בפניו, תוך שהוא מבצע בעצמו מעשה מגונה. מעשים אלו לוו בהפעלת אלימות ואיומים קשים כנגד הקורבנות בניסיון למנוע מהן להתלונן במשטרה.

3.        בסופו של יום הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובעקבות כך הוא נדון ל-25 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי וחויב לשלם פיצוי לקורבנותיו בסכום כולל של 60,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, נגד העונש.

התשתית הראייתית הרלבנטית להרשעתו של המערער    

4.        מלבד הדמיון במעשים ובשיטת הביצוע, עליהם עמד בית-המשפט קמא בהכרעת הדין (בעמ' 19), המשותף לשלושת האירועים (האישומים 2-4) היא העובדה כי בזירות העבירה נתגלו שרידי זרע. אין חולק כי פרופיל ה-DNA שהופק משרידים אלה הצביע על כך שאותו אדם ביצע את העבירות בשלוש המתלוננות. גילוי ההתאמה שבין פרופיל ה-DNA של המערער לפרופיל שנמצא בזירות אלו, ברמת הסתברות של אחד ללמעלה ממיליארד, הוא ששימש עיקר בהרשעתו.

           נוסף על דגימת הרוק שניטלה מן המערער בהסכמתו במסגרת חקירת הרצח, עלה בידי חוקריו לתפוס במהלך מעצרו בדל סיגריה שעישן, וזה נמסר לבדיקה במעבדה ביולוגית. ממצאי הבדיקה הצביעו פעם נוספת על התאמה בין פרופיל ה-DNA של המערער ובין ממצאי ה-DNA שנאספו בזירות העבירה. בפתח הדיון הכריזה המשיבה כי ראיה זו - הפרופיל שהופק מן הבדל - תשמש אותה במסגרת טיעוניה בפני בית-המשפט.

           קבוצה נוספת של ראיות שעמדו לחובת המערער התגבשה על יסוד שתיקתו, סירובו לשתף פעולה בהליכי החקירה חרף האישומים החמורים שהוטחו בו, סירובו לתת דגימת רוק לבדיקת מעבדה, הימנעותו מלהשתתף במסדר זיהוי ובעימות עם המתלוננות, ובחירתו שלא להעיד בפני בית-המשפט.

           לאלו הצטרפו עדויות המתלוננות על מראהו של מי שתקף אותן, המצביעות על דמיון לנתוניו החיצוניים של המערער; קביעת בית-המשפט קמא לפיה ניתן למצוא ראשית הודאה במספר אמירות של המערער בפני חוקריו בעת מעצרו; ולבסוף, איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו בסמוך לשלושת הזירות בהן בוצעו העבירות.

           באשר לאישום הראשון, לגביו לא נמצאו ממצאי זרע שבכוחם לקשור את המערער באופן וודאי לביצוע המעשים, התבססה הרשעתו על תשתית ראייתית נפרדת, ובעיקר על מעצרו בסמוך לזירת האירוע ועדויות השכנים שצפו במעשה. מכל מקום, המערער לא התייחס בטיעוניו להרשעה באישום זה, למעט טענה כללית לפיה על כתב-האישום כולו להימחק מחמת הגנה מן הצדק, ועל כן הדיון בערעור יתמקד בשלושת האישומים הנותרים.

גדרי המחלוקת

5.         סעיף 14 לחוק החיפוש מסמיך את המשטרה לבצע חיפוש בגופו של מי שאינו חשוד, בכפוף לחובה להזהיר את הנבדק ולקבל את הסכמתו בכתב:

"(א)  שוטר רשאי, לצורך חקירת עבירה, לערוך חיפוש כאמור בחוק זה בגופו של אדם שאינו חשוד... ובלבד שמתקיים אחד מאלה:

...

(2)   החיפוש נדרש לשם בדיקת קשר אפשרי של אותו אדם לעבירה הנחקרת.